רואים את כולן.ם ועושים להן.ם מקום
יהלי הגיע לכיתה ב' בבית ספר מכיל בדרום הארץ, על רקע ניסיונות חוזרים וכושלים לגשר על פערי למידה בבית הספר הקודם בו למד. יהלי הרגיש שהצוות החינוכי בבית הספר הקודם שלו פשוט ויתר עליו. כבר בכיתה א' מצא את עצמו משוטט מחוץ לשיעורים. זה פגע קשות בביטחון העצמי שלו ובתחושת הערך והמסוגלות שלו. העיניים של כולם (הילדים האחרים, הצוות ושלו עצמו) סימנו אותו כ"בעייתי", חלש ולא מסוגל.
תחושת התסכול וחוויית חוסר השייכות שלו הלכו וגברו עד לכדי בכי מדי בוקר וחוסר רצון להגיע לבית הספר.
הצוות החינוכי בבית הספר המכיל פגש את יהלי המתוק בעינים שרואות אותו כפי שהוא, בלב פתוח שמוקיר את איכויותיו השונות. אחרי תהליך חינוכי עמוק ומשמעותי לקליטתו של יהלי, בטחונו העצמי התעצם והוא חווה פריצות דרך לימודיות, רגשיות וחברתיות משמעותיות. יהלי מרגיש שייך ואהוב ללא תנאי, עטוף בצוות שלם שרואה אותו.
אמו של יהלי ניסחה זאת טוב מכולם במכתב אישי ומרגש, אשר נגע בלב של כולנו:
"מכתב זה הוא המסר שלי לכל העוסקים במלאכת החינוך. על כולם להפנים ולהבין כמה חשוב להאמין בילדים - בתלמידים במיוחד בתחילת דרכם הצעירה, למנוע מהם חס וחלילה להיות שקופים. לשמחתי אני זכיתי ולפני הכל - יהלי, בני. אני רואה את שמחת החיים והמוטיבציה של יהלי. כמו בהגעה מוקדמת, השתתפות במהלך השיעורים, התנדבות, עזרה לילדים בכיתה וכמובן כשהוא נתקל בקושי הוא אינו מהסס לבקש סיוע מהמחנכות. אין לי ספק כי הכל אודות לתהליך משמעותי שעבר ביחד עם מנהלת בית הספר והצוות החינוכי. יש מבוגר אחראי שישדר לו שהוא אינו שקוף".
